אזכרה 3 שנים בלעדיך - מילים מאבא...
שלוש שנים עברו מאז הלכת מאיתנו אופק.
אני רוצה לספר לך על שני סוגים של פחד שנותרו בי אופק, ורק מהם אני פוחד.
הראשון הוא שהזמן יכהה את הזיכרון. שככל שיעבור הזמן, הזיכרון עליך יטשטש. הזיכרון על מי שהיית ועל מה שהפכת להיות, על חוויות משותפות שהיו לנו, על השיחות, על החלומות שהגשמת וששימחו אותך כל כך, על קשיים שעברת ושאני חוויתי דרכך, החיבוק שחיבקת אותי בכל הכוח כשנתלית עליי כשהיית עוד ילד קטן, וזה האחרון, העוצמתי והחזק שנתת לי ביום ההולדת שלך שישה ימים לפני שהכל נגמר.
הפחד לאבד את זיכרון הקול שלך כשדיברת אליי, כשדיברת עם חבר, כשניגנת ושרת בקול המיוחד שלך. הפחד לאבד את זיכרון המבט שלך, הישיר, הכן והצנוע. את הצחוק שליווה אותך בחוש ההומור יוצא הדופן שלך. אני כל כך פוחד לאבד ואפילו מעט מזה. כי זה מה שנשאר לי ממך אופק.
ויש דבר נוסף שממנו אני פוחד, והוא שהזמן יכהה את הזיכרון אצל אחרים. שתהפוך להיות עוד זיכרון עמום שיתפוס את מקומו באיזו פינה, ושיצוף לרגע אולי פעמיים בשנה, ושעם הזמן אולי גם פחות. כי כמו שאתה יודע אופק, הזמן עושה את שלו, והאנשים ממשיכים בדרכם ובונים משפחה, ומגדלים ילדים, וזה בסדר, כי ככה זה צריך להיות. ככה זה היה צריך להיות גם אצלך. והזיכרון הישן מפנה מקום לטובת החדש ודוחק החוצה את מי שכבר לא.
עברו שלוש שנים. תמיד ידעתי שלזמן יש כמה מימדים. ישנם עניינים שהתרחשו בעבר ונראה כאילו קרו רק אתמול וישנם אחרים, שנראה כאילו קרו שנים רבות קודם. אבל בשנים האלו ההבנה הזו התחדדה אצלי מאוד.
מה גורם לזמן להתנהג אחרת אני לא יודע, אבל אני כן יודע שרגעים שנצרבו בי בעוצמה איבדו את מימד הזמן לחלוטין. כי בכל יום, מאז ועד היום עולים בי זיכרונות מאותם רגעים נוראים אבל גם מרגעים נפלאים שלפני כן, וכאילו הם קרו רק אתמול.
ואולי כאן נמצאת התקווה, שהרי אם ישנם רגעים עליהם הזמן לא חל, אז אולי אין באמת סיכון לטשטוש הזיכרון. ואולי בעצם אזכור לעולם ובמדויק את הצלצול אותו הצלצול שבדלת, את הקצינים שמאחורי השער ואת פניך השלווים רגע לפני שיצאת למסע האחרון שלך ממש כאן לפני שלוש שנים. אבל אולי גם את אותם רגעים נפלאים שהיו לנו יחד, רגעי האושר והסיפוק, והיו כאלו המון.
ואם מכל אלו מימד הזמן יסכים להעלים עין אז אולי הפחד הגדול ביותר שלי לא באמת יתממש. ואולי, אם גם באנשים אחרים נצרבו בעוצמה רגעים משמעותיים ממך, אולי גם אצלם יסכים מימד הזמן לעשות הנחות, ואולי אז גם הפחד השני שלי לא באמת יתממש. ואולי בדרך הזו תמשיך להיות נוכח לעד בחיי ובחייהם של האנשים שאהבת ושאהבו אותך, ואולי אפילו של אלו שלא הכירו אותך מעולם אבל שנצרבת בתודעתם בזכות מי שהיית ובזכות המורשת שהשארת.
בשנתיים שאחרי שהלכת לא קרה כלום. הוואקום הפנימי שנוצר סביב הסופיות המוחלטת שלך מילא את כל החלל. אינספור האירועים שמבחוץ נותרו בחוץ. כל שנכח בפנים היה הכאב, העצב, חוסר האונים, חוסר התקווה והייאוש.
ואז הגיעה השנה הזו, ובה קרה משהו ואותו משהו גרם לי להבין, שהסופיות הזו שלך שטפחה בפניי בכל רגע ורגע הייתה שגויה. שאמנם חלק ממך מת, החלק שאהבתי עד אין קץ ושהאובדן עליו מייסר אותי בייסורים נוראיים, אבל שחלק אחר ממך ממשיך להתקיים.
אמנם במימד אחר ובצורה אחרת, ובכללי משחק אחרים לגמרי אבל אתה ממשיך להתקיים. ושם, המהות של מי שהיית, והזיכרונות על מה שהיית, ועל מי שנכח בחייך נמצאים איתך. וההבנה הזו מייצרת אצלי איזושהי הקלה אבל שאלות אחרות צפות ועולות פתאום. אם טוב לך שם אפה שאתה נמצא, ומה משמעות הטוב הזה בכלל, ומה התכלית שם במקום הזה, והאם אתה מתגעגע כמו שאני אליך, ולאן כל זה הולך. ועוד ועוד שאלות על שאלות. ועם התשובות עולות הספקות, שמייצרות שאלות נוספות וכך הלאה.
ואני מוצא היום שהעיסוק בזה הוא אולי הדבר המשמעותי ביותר שנותר בחיי בכל הקשור אליך והוא מייצר בי רגעים של תקווה, ואפילו משמעות ולעיתים אפילו רגעים של אושר.
אופק שלי, תמיד היית נוכח בחיי ולעולם תהיה.
הגעגוע אליך ועליך ילך איתי לכל מקום ועל אף הכאב העצום שנלווה לו, אני יודע שכל עוד תישאר לצידי אני אעשה את כל המאמצים כדי להמשיך ולהתמודד ואני אשתדל להשתפר, בכל פעם עוד קצת.
