מכינת העמ"ק - לזכרם, אוקטובר 2025

קוראים לי עומר

והאמת – כשנאורה דיברה איתי וביקשה שאדבר על אופק, להגיד "כן" – זה לא היה לי כזה פשוט.

לא יצא לי עדיין לדבר עליו באופן כזה.

אבל זמן קצר לפני שהיא ביקשה, יצא לי לשבת עם פני, אמא של אופק, לקפה.

והיא עזרה לי להבין עוד יותר כמה חשוב לספר ולדבר על הקרובים לנו,

וכמה זה הדבר המעט שאנחנו יכולים לעשות לזכרם.

לא פשוט עבורי לעמוד כאן ולדבר עליו.

קשה לתאר במילים אדם שכל כך נוכח אצלי במחשבה – גם היום, וגם בחיים שהיו לנו לפני השביעי.

ועדיין נדמה שהוא עוד רגע נכנס –

עם החיוך הרחב, עם האנרגיה הייחודית שלו,

ועם ההומור שתמיד ידע להפוך כל רגע פשוט למיוחד.

אופק ואני מאותו הק"ק, מאותו החדר.

מהר מאוד נהיינו בלתי נפרדים – יעידו החבר’ה מהמכינה.

שותפים לחדר, 

חדר שמהרגע הראשון היה בו חיבור מדהים,

והפכנו למשפחה קטנה בתוך המכינה.

צחוקים בלתי פוסקים, חוויות מטורפות,

ועוד כל מיני שטויות –

כמו שבימי שישי היינו מחברים את המיטות כדי לישון כל החדר יחד,

או כשאופק לא היה כמה ימים – היינו "מענישים" אותו ומבלגנים לו את הארונית,

מה שהיה מוציא אותו מאיזון לגמרי.

או שהיינו מצוטטים לחבר’ה מהק"ק שישבו בזולה מאחורה דרך החלון שלו... ועוד ועוד.

לאופק הייתה את היכולת להכניס קצת רוח שטות ייחודית לו.

ולהחליט לפעמים לעשות דברים נועזים ושטותיים

ולא תמיד הכי מוסברים.

אני רוצה לספר לכם סיפור קטן שממחיש את זה טוב.

רוסו החליט שצריך להשתפר בחוסן ובנועזות שלנו, ותכנן תוכנית:

שנצא שלושה חבר’ה – ג׳ון אופק ואני – באמצע הלילה,

באזור אמצע פברואר, בקור אימים (אפילו פה!).

נעלה על בגדי ים, ובלי יותר מדי דיבורים –

נרוץ ספרינט לבריכה, נטפס מעל הגדר, נקפוץ, נחזור לישון,

ונמשיך את היום כאילו לא קרה כלום בלילה.

וכמו שהוא רצה – הוא תכנן היטב.

שמנו שעון לשעה מדויקת, וכך עשינו.

אני הייתי אחראי על התיעוד – ובלי הרבה מילים, קמנו מהמיטות רצנו לבריכה טיפסנו מעל הגדר קפצנו וחזרנו.

מצד שני – עם כל רוח השטות הזו,

אופק היה מסוג האנשים שמקרינים עוצמה שקטה.

הוא ידע להיות הכי מצחיק בחדר – אבל גם הכי רציני כשצריך.

הייתה בו מין נחישות כזו, אמונה פנימית בעצמו ובמה שהוא עושה,

שגרמה לכל מי שהיה לידו להרגיש בטחון

הוא האמין שתמיד יש דרך להגיע למטרה  גם אם היא לא הכי ברורה בהתחלה.

הוא לא ויתר לעצמו אף פעם,

תמיד רדף אחרי המטרות שלו, ותמיד הצליח להגיע אליהן.

כשבחר לשרת בשייטת – זה לא הפתיע אף אחד.

זה היה כל כך אופייני לו – לבחור בדרך הקשה, המשמעותית,

ולתת את כל כולו.

אופק היה לוחם בנשמה – אבל לפני הכול, בן אדם.

חבר אמיתי.

כזה שנותן מעצמו בלי לחשוב פעמיים, שמקשיב, שמכיל, שפשוט נמצא.

היום אני מוכן לשלם כל סכום כדי לשבת איתו על בירה באיזה פינה נחמדה –

פשוט לדבר. להתייעץ. ולשמוע.

אחרי שרוסו סיים מסלול, קבענו סוף־סוף זמן איכות –

לגשר על הפער הארוך.

אז קבענו לנסוע כל אחד בג׳ימיני שלו.

אני אתכנן את המסלול,

נעשה לילה איפשהו בשטח –

נדבר על החיים, על החלטות, נתכנן  טיסות, טיולים,

או סתם נתייעץ על בנות.

זה תוכנן לשבת שאחרי השביעי.

כמעט עשינו את זה.

הכול כבר היה מוכן.

אחד הדברים שאני לוקח איתי מרוסו ואולי יעבור  לחברה צעירים שעוד מעט ישימו מדים בפעם הראשונה או בכללי לכל אחד מאיתנו כאזרח במדינה. 

לאחר שאופק נהרג מצאו אצלו בפתקים שהוא כתב ״2000 שנה רדפו אחרינו, עכשיו אנחנו כאן במדינה שלנו לוחמים. ואנחנו לא זזים מפה. עכשיו תורי להגן על המדינה.״

וכמו אופק גם התור שלנו לעשות את המדינה הזו מקום יותר טוב. ולהרים את המדינה מהכשלון בשביל הקרובים לנו שנפלו.

שהמחיר שהם שילמו לא יהיה לשווא.

אופק – היית ותישאר במחשבותיי תמיד אדם טוב ופשוט.

החברות שלנו לא נגמרה – היא פשוט שינתה צורה.

אנחנו נמשיך לספר עליך,

לצחוק על הזיכרונות,

ולחיות את הערכים שהובילו אותך