שנתיים בלעדיך - מילים מאבא...

שנתיים חלפו מאז אופק, הבן היקר והאהוב שלי הלך מאיתנו. שנתיים שבהם קרו אינספור דברים ובעצם כלום לא קרה. עבורי השעון נעצר ביום ראשון ב 2:15 לפנות בוקר של ה 8 לאוקטובר 2023.

אני מוצא את עצמי מתבונן על חברי הילדות שלך אופק ועל החברים שלך מהיחידה, הם כולם בגילך פחות או יותר ואני מדמיין אותך שם ואיתם. אני מדמיין אותך יושב איתם באיזו זולה על חוף הים, אני מדמיין אותך צוחק איתם, במסיבות עם בירה ביד, אני מדמיין אותך בטיול עם רוני בחו"ל באיזו רגילה, אני מדמיין אותך במבצעים שאת חלקם הקטן אפילו ראיתי בטלוויזיה לאחרונה. אני מדמיין אותך יושב איתי ככה בכיף, כמו שהיינו פעם, לפעמים עם הגיטרה, לפעמים על קפה. ואני מדמיין ומדמיין.

ואז, אל מול הצער שתוקף אותי, אני מנסה לנחם את עצמי, וחושב על כל הרעות, והקשיים, ושברון הלב, והאובדנים שכמעט כל אחד עובר במהלך חייו, ושאתה אופק, חסכת מעצמך. ולרגע אחד אני מרגיש קצת הקלה. אבל ברגע שלאחריו אני מבין שהמניפולציות שלי על עצמי לא באמת עובדות. כי בחיים יש גם אהבות, ויש הגשמה של חלומות, ויש הישגים ויש הצלחות, ויש בת זוג, ויש ילד שהוא שלך שמחבק אותך כל כך חזק עד ששום קושי בעולם לא יכול לעמוד מול האושר האינסופי הזה.

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור משמעותי מאוד שלי עם אופק.

לפני 5 שנים, בסיום התיכון ולפני שיצא למכינה אופק הציע לי להצטרף אליו לטיול ים אל ים, מחוף אכזיב ועד חוף גינוסר בכינרת. ככה הוא קרה לזה. טיול. התרגשתי מאוד. חשבתי לעצמי ששלושה ימים בשטח עם אופק בטיול בנופי הארץ יכול להיות משהו כיף וחווייתי שיישאר איתנו לכל החיים.

אופק  ארגן את הכל, את הציוד, את המזון, את המפות, את אפליקציית הניווט ואת הנתיב. סמכתי עליו ב 100% ולא התערבתי בכלום. תמיד סמכתי עליו. את המסע התחלנו ב 5 לפנות בוקר ביום של חמסין באמצע אוגוסט. רגע לפני שיצאנו, אופק הוציא בקבוק מים ריק ומילא אותו במי ים. שאלתי אותו למה הוא עושה את זה, והוא אמר שזו המסורת. לוקחים מים מ- ים התיכון ושופכים אותם בחוף גינוסר בסיום.

מאוד מהר הבנתי שה "טיול" הזה הוא לא בדיוק טיול. זה מסע קשה מאוד ומאתגר, פיזית ומנטלית. הבנתי שנקלעתי לחתיכת צרה. השכמנו בכל בוקר לפני אור ראשון והלכנו כמעט ברציפות עד לקראת ערב. אבל האושר שהציף אותי, להיות ולהתמודד ביחד עם אופק במסע כזה מפרך פיצה על כל הסבל. את המסע סיימנו לאחר שלושה ימים בחוף גינוסר, סחוטים וכואבים ושם אופק שפך את המים מהבקבוק לכינרת. הימים האלו העצימו אצלי את ההבנה לגבי העוצמות של אופק, הכוח הפיזי והמנטלי והנחישות הבלתי מתפשרת שלו. ההבנה שאין דבר שיכול לעמוד מול כח הרצון שלו התחדדה אצלי ביתר שאת.

כשאופק נפל הרגשתי צורך עז לחזור על המסע. לנסות לשחזר את הרגעים המיוחדים והמופלאים שהיו לי איתו במסע המפרך הזה. כאילו זה יחזיר אליי את אופק על גבי הזיכרונות לעוד כמה רגעים של יחד. רציתי להיזכר בדרך, בנופים בהם עברנו, באתרים המופלאים בהם נתקלנו, בשיחות שהיו לנו, ברגעי הצחוק, ברגעי הקושי, ברגעי המשבר. לחזור לאותו הרגע בסוף היום הראשון בו עצרנו בחניון חשוך ושומם שבו אמרתי לאופק " תשמע אופק, אם ככה אני קם מחר בבוקר המסע עבורי הסתיים " פשוט כל הגוף צעק מכאבים ולא יכולתי לעמוד על הרגליים. ואופק הקשיב ואמר – "אבא, אתה חזק. אתה תקום מחר בבוקר ותמשיך את המסע". והמילים שלו כאילו הכניסו בי עוצמות חדשות. יום למחרת קמנו והמשכנו וסיימנו.

לפני שבועיים הצלחתי סוף סוף לקיים את המשימה הזו. יצאנו חבר ואני למסע. את היום השלישי העדפתי לעשות לבד. רק אני ואופק. לשמחתי הדרך הייתה שוממה, לא הייתה נפש חיה מלבד כמה חזירי בר משועממים שלא התעניינו בי יותר מדיי, למזלי. וזה השאיר אותי עם אופק ורק עם אופק. וכך יצא שבמשך 10 שעות הלכתי ודיברתי. דיברתי עם אופק.

אם להודות על האמת רוב הזמן אני דיברתי. אופק בעיקר הקשיב, אבל מדי פעם שלח לי איזה אות. ידעתי שהוא איתי בכל רגע ורגע. הרגשתי שהוא שומר עליי, שומר שלא אמעד, שלא אנקע את הרגל. שאשלים את המסע. הוא ידע שזה הדבר הכי חשוב לי.

סיפרתי לאופק על הרגע שבו הכל התהפך. על הרגע שבו נשמע צלצול הפעמון. לא היה מקום לספק. הרי מי מצלצל בפעמון בשעה 3:39 לפנות בוקר אם לא מישהו שיש לו משהו מאוד מאוד רע לספר?

סיפרתי לו על החיים שלי מאז אותו יום, על המסע הנפשי המפרך שאני עובר בדרך הזו שאין לה כיוון, ואין מפה, ואין ציוני דרך. יש בה עליות חדות ומשוננות עד אין קץ וירידות תלולות וחלקות לתהומות, יש בה מהמורות ענק, יש בה סופות של חול מדברי וגשם זלעפות וקרני שמש ששורפות את הכל מפנים.

וסיפרתי לו שמאז אותו יום אני כבר לא בעל כמו שבעל צריך להיות, ולא אבא כמו שאבא צריך להיות, ולא בן, ולא אח, ולא חבר. ואני כבר בכלל לא יודע מי אני, ומה אני, ולאן אני הולך. ושהכל חשוך.

וסיפרתי על רגשות האשם שאני נושא, ועל כל ה "אם" שמספיק שאחד מהם היה קורה ממש קצת אחרת, הוא היה איתי. אם הוא לא היה מתייעץ איתי אם לצאת לקורס חובשים אחרי שכבר החליט שלא, ואם רק הייתי אומר לו עוד פעם אחת "תשמור על עצמך" באותו יום נורא. הוא היה מקשיב לי. הוא תמיד הקשיב.

אבל אתה איתי אופק שלי. היום אני כבר יודע את זה. ולאחרונה התחלת אפילו לתקשר איתי.

אתה אומר לי לשמוח בחלקך ורומז לי שאתה בטוב, ואתה אומר שזה בסדר לבכות כשעצוב. אתה מבקש ממני לנצל עד תום כל עוד אני תמים, ואתה מצווה עליי ללמוד לוותר, ולא לוותר על החיים.

את השיר הזה שלחת אליי לפני כחודש. ברגע שסימנת לי ידעתי שהוא ממך. מיהרתי להקשיב למילים ונשמתי נעתקה. כל מילה, כל משפט נגעו בקשיים הגדולים ביותר איתם אני מתמודד, ואז ידעתי. שלחת את הצוואה שלך אליי.

אופק שלי, החיים בלעדיך לעולם לא יחזרו להיות כשהיו אבל אני מבטיח לך שאנסה. אני אנסה לעמוד בצוואתך, גם אם זה ייקח את יתרת שנותיי.